מלחמת היהודים ביהודים

מאת: פרופ’ פול איידלברג

בתלמוד הבבלי (מס’ פסחים דף מט ע’ ב’) כתוב כי שנאתם של עמי-ארצות לתלמידי חכמים גדולה משנאתם של גויים את עם ישראל. בזוהר הק’ (שמות ז:ב) מופיע כי בקץ הימים, יהיו רשעים מזרע ישראל שיכרתו ברית עם שונאי ישראל.

יהודים אלו הפכו לאליטה השלטת במדינה. למרות היותם מיעוט קטן (אולטרה-חילוני), הם שולטים במרכזי הכוח העיקריים במדינה. והם עושים זאת תוך-כדי מלמול המנטרה של “דמוקרטיה”.

בדיוק יהודים כאלו הם שהחדירו בערמה את הסכמי אוסלו או ההסכם בין ישראל לפת”ח. יהודים מסוג זה הם אלו שחוקקו והוציאו לפועל את מדיניות “ההתנתקות החד-צדדית”, לשון נקייה לבגידה. וכדי שלא יאשימו אותי ב”קיצוניות”, הבה נזכיר לעצמנו כמה עובדות, ונתחיל ביוסי ביילין, לפנים ה”פודל” של שמעון פרס.

בגיבויו של פרס, שהיה ידוע בעבר כ”מחבל” של העם, יזם ביילין בשנת 1992 משא-ומתן סודי (שהיה אז לא-חוקי לפי החוק הישראלי), שהוביל להסכמי אוסלו או ההסכמים בין ישראל-לפת”ח ב-13 בספטמבר, 1993.

נעבור במהירות ל-1 בדצמבר 2003. למרות שהוא כבר אינו חבר כנסת, ביילין, יחד עם בכירים נוספים כיו”ר מפלגת העבודה לשעבר עמרם מצנע ודובר הכנסת לשעבר אברהם בורג, חתמו על הסכם ג’נבה עם יאסר עבד ראבו, חבר הוועדה המבצעת של הארגון לשחרור פלשתין. (בארה”ב, היו משליכים את ביילין ועמיתיו ממפלגת העבודה לכלא על הפרת חוק לוגאן, האוסר על נושאי תפקידים לא-ממשלתיים לנהל משא ומתן עם מעצמות זרות. ייתכן והם אף היו מורשעים בבגידה או בהפרת סעיף 3, פסקה 3 של החוקה.)

הסכם ג’נבה זו הצעה לא-ממשלתית המיועדת כביכול לפתור את העימות הישראלי-פלשתינאי. ההסכם מעניק ל”פלשתינאים” כמעט את כל יהודה, שומרון ועזה, ומתווה את גבולות ישראל קרוב לאלו שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים של יוני 1967. בתמורה להורדת רוב ההתיישבויות הישראליות באותם שטחים ומתן שליטה לפלשתינאים על העיר העתיקה בירושלים כולל הר הבית, הערבים יגבילו את זכות השיבה כלשונם לישראל, למספר מסוים שייקבע על-ידי ממשלת ישראל.

כותב שורות אלו אינו יודע מתי החלו שיחות המשא-ומתן ביילין/מצנע/בורג/ראבו. אולי היה זה לפני הבחירות שהתקיימו בינואר 2003, כיוון שמנהיג מפלגת העבודה מצנע ניהל מסע בחירות המבוסס על מדיניות של “התנתקות חד-צדדית” מעזה. כמו-כן, ייתכן שלא היה זה צרוף מקרים שבדצמבר, כאשר פורסם הסכם ג’נבה, אימץ ראש הממשלה אריאל שרון מהליכוד בפומבי את מדיניות העבודה של “התנתקות חד-צדדית” כמוטיב המרכזי של ממשלתו.

בכל מקרה, מי שמסגיר אדמה יהודית, או שיש בכוונתו לעשות כן, לידיהם של שונאי ישראל, הרי שלכאורה הוא אשם במעשים המוגדרים בחוק העונשין של מדינת ישראל כבגידה, ובאופן מפורט יותר:

1.  מעשים “הפוגעים בריבוניותה” של מדינת ישראל—סעיף 97 (א);

2.  מעשים “הפוגעים בשלמותה” של מדינת ישראל—סעיף 97 (ב);

3.  מעשים לפי סעיף 99 המסייעים “לאויב” הנמצא במצב של מלחמה נגד המדינה, כאשר החוק מציין במפורט כי בכך נכלל ארגון טרור;

4.  מעשים לפי סעיף 100 המגלים כוונה או החלטה נחושה לבצע אחד מהמעשים האסורים על פי סעיפים 97 ו-99.

אזרחים ישראליים חשובים חתמו על עצומות מלומדות שנשלחו לבית-המשפט העליון, בהן קראו תגר על חוקיות נסיגתה של הממשלה מקרקע יהודית. עם כל זאת, פטר בית-המשפט את העצומות כעוסקות בסוגיות “פוליטיות” לעומת סוגיות “שפיטות”. מוזר, לאור העובדה שאהרן ברק, שהיה אז נשיא בית-המשפט העליון, הצהיר עוד לפני אוסלו, כי “הכל שפיט”.

מבלי שהציבור ידע על כך, אותו פסק-דין (או חוות-דעת) הפכו את בית-המשפט העליון לנותן-החוק העליון והשליט בפועל על מדינת ישראל. ובאמת, אותו פסק-דין בישר לא רק הפיכה משפטית, אלא גם את ניהולה החשאי של מלחמת אזרחים חד-צדדית בידי בית-המשפט — מלחמה אותה ניהל השמאל נגד יהודים שביקשו לשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית, ועל ארץ ישראל כמורשתו הנצחית של עם ישראל.

מלחמה זו הפכה להיות בולטת למדי כאשר ממשלת שרון, בגיבוי פסיקתו של ברק לפיה עזה (וכן יהודה ושומרון) היא “שטח כבוש תוקפני”, גירשה 8,000 יהודים מגוש קטיף ומסרה קרקע יהודית זו לידיהם של אויבי המדינה הבלתי ניתנים לריצוי.

במלחמה אזרחית זו עומדת על כף המאזניים לא פחות מנשמתו או זהותו של עם ישראל.נחזור שוב ונאמר כי מלחמה זו מתנהלת בידי אנטישמים יהודיים נגד יהודים המזדהים פחות או יותר עם המורשת היהודית. הכותב מפנה את הקורא שוב לקטעים מן הגמרא והזוהר, שהובאו בפתיחת מאמר זה.

מה שמסבך מלחמה אזרחית זו היא העובדה שאותם אנטישמים יהודיים, בהיותם שולטים על ממשלת ישראל ועל קופת המדינה, פיתו יהודים תמימים ובעלי לב חצוי – דתיים ולא-דתיים – לשתף אתם פעולה במלחמה נגד היהדות.

מבלי שהעולם יידע על כך, המלחמה המתנהלת כיום בין יהודים ליהודים בישראל היא הסיבה היסודית לכך שממשלת ישראל לא הכריזה ואינה מכריזה על מלחמה ברשות הפלשתינאית, בין אם היא בהנהגת הפת”ח או החמאס.

יתר על כן, ומבלי שהעולם יידע על כך, מלחמה זו בין יהודים ליהודים היא זו שהפכה את מדינת ישראל להיות כנועה ומתרפסת כלפי וושינגטון.

ובאמת, אילו היהודים בארץ זו היו מאוחדים ומצוידים בנשק החכמה והכוח שבתורה, הם היו יכולים להיות בלתי מנוצחים וכן היו הופכים לברכה הגדולה ביותר לאנושות!